רגשות וזכרונות

כשהייתי ילדה קטנה איבדתי את אבי, בנערותי איבדתי את אחותי,

איבדתי גם זיכרונות מהימים, החודשים, השנים שאחרי,

איבדתי במובן מסוים גם את היכולת לבטא רגשות;

אולי כי לא דיברו איתי אז על רגשות, או לא ביטאו בנוכחותי רגשות,

ואולי כן, אך אני לא זוכרת,

כנראה שהמשכתי "עסקים כרגיל",

עשיתי מה שצריך ומקובל,

צמחתי להיות טיפוס מופנים יחסית,

ירושה מאימי היקרה ז"ל.

ורק שנים רבות אחרי, בעודי בעלת משפחה משלי, התחלתי לעסוק בעברי,

'נפגשתי' עם אבא בתמונות, כדי לעורר זיכרונות ורגשות,

נפגשתי עם חברות של אחותי, על מנת להתקרב אליה מחדש ולהרגיש אותה;

רגש הוא גשר

נדמה לי שרגש הוא גשר לעצמי ולסובבים אותי,

עשיתי דרך, נפתחתי אט אט לעולם, ויש לי עוד דרך לעשות.

העבר עדיין נסתר יחסית,

הזכרונות מתבוששים לבוא,

נמצאים אי שם בפנים בפינה שמורה היטב בגופי, בנפשי, בנשמתי,

האם זה סימפטום לטראומות שחוויתי כילדה וכנערה בעקבות הטרגדיות שפקדו את משפחתי?

האם הזיכרון  קפא מלכת – פעם ראשונה לאחר מות אבי ופעם שנייה לאחר מות אחותי?

האם אפשר להתחבר לרגשות שהיו אז כשאין לי כמעט זיכרונות? האם אפשר להיזכר מבלי להרגיש?

מה הקשר בין זיכרונות ורגשות?

יש לי יותר שאלות מתשובות..

ד"ר גוגל אומר שיש קשר בין רגשות וזיכרון, הרגש יכול להשפיע על תהליך הקידוד והשליפה של מידע מהזיכרון.

רוצה להתחבר יותר לרגשות וגם 'להגיע' לזיכרונות, חשוב לי להרגיש את זיכרונות ילדותי ונערותי, רוצה לזכור פרטים מעברי, אלו הקשורים לאנשים שאיבדתי ובכלל.

רגש הוא בעיני משהו טבעי… הוויה וחוויה אוטנטית…סוג של זרימה בנבכי הגוף והנשמה… משהו עוצמתי, אמיתי, שבא מבפנים.. ויכול להראות ולהחוות כלפי חוץ..  מדמה את הרגשות הזורמים בגוף כסוג של שלוליות המשנות פנים וצורה, נעות לאורך ורוחב הגוף, ואילו את הזיכרונות מדמה כחפצים השמורים בתוך מגרות, המתויגות לפי שנים או סוגי אירועים. 

עוצרת ואוצרת בתוכי שלל חוויות, רגשות ומחשבות, אט אט חושפת בפני עצמי ובפני 'העולם' עוד רגש שהיה נסתר, שביב זיכרון נוסף, זיכרונות ורגשות מנוף ילדותי.

מרגישה כיום מחוברת יותר לעצמי… יודעת שיש עוד מקום להעמיק החיבור… להמשיך את המסע בנבכי מנהרת הזמן אל עבר הרגשות והזיכרונות במקביל למסע קדימה.

 

"הזיכרון הוא הכאב המנסה להקים את עצמו לתחייה"  פרד ד'אגיאר  

"זיכרונות יודעים להיות ערמומיים, לברוח כשרוצים להניח עליהם יד. כמו דגיגים קטנים, כמו סלסולי גלים ליד החוף שמדגדגים את הרגליים ומתמוססים לקצף. פעמים רבות הזיכרון הוא ידיעה מופשטת של מה שהיה פעם. זיכרון נערם על זיכרון, צל של צל, עד שכבר אין יודעים מהו הזיכרון הטהור ומהו הזיכרון של הזיכרון."  יהודית רותם


מוזמנים ליצור קשר ולתאם פגישה