מוזמנים לפגישת הכרות

נולדתי בת זקונים למשפחה לפי הספרים..  אמא, אבא, שתי אחיות גדולות, אני השלישית, הקטנה. זכיתי להנות מהרכב שלם שכזה זמן קצר, בילדותי איבדתי את אבי, בנערותי איבדתי את אחותי האהובה. גדלתי, בגרתי, השלמתי את פרקי החיים לפי הסדר המקובל: י"ב שנות לימוד ותעודת בגרות, שרות צבאי כקצינה, תואר ראשון, עבודה, תואר שני, עבודה… הקמתי משפחה משלי –  אבא, אמא, שלוש בנות ואפילו… כלבה. מודה על הרגעים, הימים, השנים שחולפות, שבהן אני זוכה להעניק לבנותיי משפחה בהרכב שלם שכזה, שאני לא זכיתי לו בילדותי ובנערותי. מי יתן ואזכה, ונזכה, עוד שנים רבות. והשנים שחולפות יש בהן עליות ומורדות, לעיתים קטנות, לעיתים גדולות, יש שמחות, יש גם כאבים, יש עניין, ויש גם שגרה, יש רוגע ושלווה, יש מתח וסערה, יש מכל וכל, כאלו הם החיים.

עולם הגישור

עם עולם הגישור נפגשתי לראשונה בזמן חופשת הלידה השנייה. התחברתי ישר. מצאתי שם חלקים מעצמי. המקום הראשון שבו יישמתי את התפיסה היה בבית – עם האיש שלי. למדתי שלכל אחד מאיתנו זוית מבט אחרת וייחודית על אותם דברים, וכל נקודת מבט היא לגטימית, ולכן מיותר לדבר על צודק ואשם, נכון ולא נכון, מיותר גם לשאוף לשנות את בן הזוג שיחשוב ויתנהג כמו שאני רוצה. נכון לדבר על בעיות משותפות, על מטרות חשובות, ועל הדרכים השונות להשיגן. משפט ששמעתי לראשונה בקורס הגישור ונחרט בזכרוני: "זה לא אתה נגדו, או אני נגדך, זה שנינו יחד, שניכם יחד, מול בעיה משותפת, קונפליקט משותף". וזה עושה שינוי…

בודהיזם

כעבור כמה שנים עלה בי הרצון ללמוד משהו נוסף. התגלגלו הדברים ומצאתי את עצמי יום אחד ישובה על רצפה בישיבה מזרחית, מתבוננת על אוסף נשים וגברים ישובים במעגל על גבי כריות, בשעור ראשון של קורס בודהיזם. הפעם זה היה אחרת, כמעט עד סוף הקורס לא הרגשתי שייכת ולא מחוברת. שפה חדשה, תרגולי מדיטציה לשיעורי בית, הכל היה לי משונה. לאט לאט החלו הדברים לשקוע. מצאתי בבודהיזם גישה חכמה ופשוטה לחיים, קלה להבנה אך קשה ליישום, עוסקת ביומיום, ובחיים באופן כללי… בסבל שאנו מיצרים לא אחת לעצמנו.

משל החיצים עזר לי להבין דברים: "פעמים רבות כשקורה לנו משהו רע, כמו חוסר הצלחה, מחלה, פיטורין, אנחנו מרגישים כאילו חץ נורה מבחוץ ישר לתוך ליבנו. זה החץ הראשון. החץ השני הוא זה שאנו נועצים בעצמנו בלב באמצעות אמירות כמו: תמיד הדברים הרעים קורים רק לי,  אין סיכוי שאמצא עבודה חדשה, למה לא עשיתי את הדברים אחרת… זה חץ שמעצים את הכאב ומגדיל את הסבל, חץ שאנחנו בעצמנו אחראים לשיגורו…”

הההבנה הזאת נהייתה לי משמעותית ועמוקה ואיתה באו תובנות וכלים שיכולים לעזור להפחית את הסבל.

האימון

עברו עוד שנים והגעתי לספסל לימודי האימון, נרשמתי לקורס קצר של מיומנויות אימון, התאהבתי בגישה והמשכתי לקורס מלא להכשרת מאמנים. מצאתי קוים משותפים עם הגישור והבודהיזם, הרגשתי שאני משחילה חרוז נוסף לשרשרת הלימודים המשמעותיים לחיים. גיליתי שאימון עוסק לא רק בהשגת מטרות קונקרטיות, אלא גם באיכות החיים שלנו, במטרות הקשורות ב – wellbeing שלנו, דבר ששבה את ליבי. למדתי שבדרך להשגת מטרות מתרחשת הרבה למידה והעמקה של המודעות העצמית. הדימוי ש"תפס" אותי כאן הוא שאימון זה תהליך שעוזר לאדם לסובב את האצבע המורה החוצה – חזרה פנימה… כיום, לאחר שחויתי תהליכי אימון משני צדדיו של המטבע, אימון הוא בעיני מפגש כן, מדויק ואמיתי בין שני אנשים, הבוחרים לעשות מעשה למען חייהם ולמען זולתם. אימון הוא 'מקום' שבו את או אתה, הבוחרים להתאמן, זוכים להיות השחקן הראשי על הבמה…

והתחנה הבאה..

NLP ודמיון מודרך

הכרתי שחקן חדש, משמעותי מאוד, הנמצא אצל כל אחד מאיתנו: התת מודע.  למדתי שהוא זה שניצב במרכז במת חיינו. מסתבר שחלק מכריע מהפעולות הגופניות שלנו ומהתגובות הרגשיות מקורן בתת מודע. המוח, הנחשב שחקן מרכזי בחיי היום יום שלנו תפקידו מצומצם יחסית בהשוואה לתת מודע.  על מנת  לפתור בעיות ולהגשים מטרות עלינו לתקשר עם התת מודע. כאשר המודע והתת מודע משלבים ידיים ומכוונים לאותו כיוון יתחולל השינוי הרצוי בחיינו, והוא גם ישמר לאורך זמן. עבורי זו היתה תגלית משמעותית. וכיצד ניתן לתקשר עם התת מודע?  באמצעות הרפיות ודמיון מודרך. ההרפייה מאפשרת למוח שלנו לעבור לתדר הקיים כשאנו ישנים, תדר זה מאפשר לתקשר עם התת מודע. יודעת שקשה להבין זאת באמצעות החשיבה הרציונלית, אך לאחר שחווים תהליכים אלו כמה פעמים מבינים את כוחו הנפלא של התת מודע. אמרה לי מונחה בסיום תהליך NLP: "איזה כייף – אפשר לתת לראש לנוח… והתשובות מגיעות מאליהן…" זהו סוד הקסם!

גישור, בודהיזם, אימון אישי, NLP ודמיון מודרך –  עולמות תוכן , שעבורי כל אחד מהם הוא עולם ומלואו וכולם יחד הם שלם אחד גדול – שעוזר לחיות את החיים.